החלטה בתיק ת"א 48851-02-12

1.      בפניי בקשה לחילוט ערבון שהפקידו המשיבות בקופת בית המשפט מכוח החלטת בית המשפט העליון מיום 5.4.2012 ברע"א  1896/12. בהחלטתו זו, הפך בית המשפט העליון (כב' השופט נ' הנדל) את החלטת בית המשפט המחוזי ולהטיל צו עשה זמני המשהה עסקה לרכישת מניות המשיבה הפורמלית, אולטרה אקוויטי השקעות בע"מ, שנקראה אז אולטרה שייפ מדיקל בע"מ (להלן: " החברה") על ידי המבקש, מר יוסף גורביץ (להלן: " גורביץ").

אלא אם מצוין במפורש אחרת, החלטות בית המשפט העליון המתוארות להלן ניתנו במסגרת רע"א 1896/12 על ידי כב' השופט י' הנדל. החלטות בית משפט זה, ובכלל זה פסק הדין, ניתנו בתיק זה.

2.      בקליפת אגוז, אזכיר כי מדובר בעסקה בין גורביץ לבין החברה מיום 21.2.2012 לפיה הייתה אמורה החברה להקצות לגורביץ 24.99% מהון מניותיה תמורת 4 מיליון דולר. המשיבות, שרכשו את מניות החברה בשוק המשני, הגישו בקשה למתן צו מניעה שיעצור את הקצאת המניות בטענה שזו לא בוצעה כדין. ביום 5.3.2012 ניתנה החלטת בית משפט זה, לפיה אין מקום ליתן את הסעד המבוקש - ובמילים אחרות, ניתן אור ירוק לביצוע העסקה.

3.      המשיבות פנו לבית המשפט העליון בבקשה ליתן להן רשות לערער על החלטת בית משפט זה. ביום 13.3.2012 ניתן צו עשה זמני בו חייב בית המשפט העליון את גורביץ להשיב לחברה את המניות שהוקצו לו עד להכרעה בבקשת רשות הערעור.

4.      ביום 5.4.2012 ניתנה החלטת בית המשפט העליון בבקשת רשות הערעור ובערעור עצמו. בהחלטתו, קיבל בית המשפט העליון את הערעור וקבע כי המניות יישארו בידי החברה עד להכרעה בתיק העיקרי. כתנאי למתן הסעד, נקבע בהחלטת בית המשפט העליון שהמשיבות תפקדנה 250,000 ש"ח כעירבון בקופת בית המשפט.

5.      בסופו של דבר, ביום 16.7.2012 ניתן פסק הדין בבית משפט זה, ובו נקבע, בהתבסס בין היתר על עדויות שלא היו לפני בית המשפט בעת הדיון בבקשה למתן צו מניעה, כי העסקה לרכישת המניות על ידי גורביץ אושרה כדין ועומדת בעינה. אלא שבינתיים, השלימו המשיבות את השתלטותן על החברה, והחליפו את כל הדירקטורים שאינם דח"צים (המשיבות דיווחו לציבור כי הן רואות עצמן כבעלות השליטה בחברה בדו"ח מיידי מיום 7.6.2012).

6.      יצוין עוד, כי גם לאחר שניתן פסק הדין, לא הוקצו מניות למר גורביץ, עד שביום 4.10.2012, הודיע גורביץ שהוא מבטל את ההסכם מיום 21.2.2012. בעניין זה הוגש ת.א 2052/12 שעסק בעיכוב בהקצאת המניות לגורביץ ונדון בבית משפט זה, עד שנמחק בהסכמת הצדדים בעקבות פשרה שהושגה בסוגיה (פסק הדין ניתן ביום 30.10.2012). שני הצדדים מאשימים זה את זה בהפרת הסכם הפשרה הנ"ל.

כך, בעוד שהמשיבות טוענות שעיכוב בהעברת המניות לידי גורביץ נבע מקשיים טכניים אובייקטיבים שאינם בשליטתן, טען גורביץ שהעיכוב בהעברת המניות נבע מגרירת רגליים מכוונת שנועדה לאפשר למשיבות לקבוע עובדות בשטח לפני ההקצאה.

7.      לטענת גורביץ הסעד הזמני שניתן על ידי בית המשפט העליון, ניתן בהתבסס על מצג שווא שהעמידו המשיבות לפני בית המשפט, לפיו יהיו מוכנות לרכוש את המניות שהיו אמורות להיות מוקצות לגורביץ במחיר של 4.5 מיליון דולר, הצהרה ממנה חזרו בהן בסופו של יום. עוד נטען שהסעד הזמני גרם למבקשים נזקים כבדים העולים בהרבה על גובה העירבון.

8.      גורביץ הגיש את בקשת החילוט לבית המשפט העליון שנתן את הסעד הזמני, אולם בית המשפט העליון קבע ביום 6.1.2013 כי עניין החילוט נמצא בסמכותו של בית משפט זה.

9.      המשיבות מצדן טוענות כי לגורביץ לא נגרם כל נזק מהפרשה; ואף להיפך, גורביץ הוא זה שגרם נזקים לחברה ולמשיבות, בכך שפעל ללא לאות לסכל את מהלכיה העסקיים של החברה. לטענתן, ככל טענתו של גורביץ שנגרם לו נזק, סותרת חזיתית את לטענותיו בהליך העיקרי, שהוא רכש את מניות החברה במחיר השוק, ושהרכישה לא הייתה אמורה להביאו למצב של שליטה.

10.  כך, גם אם נמנעה מגורביץ "זכותו" לרכוש את מניות החברה - רכישת נכס במחיר השוק אינה מגלמת כל רווח מובטח. נכס שנקנה במחיר ריאלי - עלול בהחלט לאבד מערכו ולא רק להוסיף עליו.

11.  בנוסף, המבקש מעלה טענה לפיה המשיבות הפעילו את החברה, ובכך שינוי את פניה לעומת החברה שבה ביקש להשקיע בעת שרכש 24.99% ממניותיה. אולם, לטענת המבקש בהליך העיקרי, העסקה לא הייתה אמורה להקנות לו שליטה בחברה, ומכאן שלקח בחשבון שיכולת ההשפעה שלו על מהלכי החברה תהייה מוגבלת וכי ייתכן שיילקחו על ידי החברה החלטות עסקיות שלא יהיו לרוחו.

12.  אשר לטענת גורביץ לפיה המשיבות חזרו בהן מנכונותן לשלם 4.5 מיליון דולר עבור המניות, טוענות המשיבות כי אכן היו מוכנות לקיים התמחרות על המניות באולם בית המשפט כבר ביום 1.3.2012 ולשלם את הסכום הנקוב, אולם גורביץ היה זה שסרב לעשות כן.

דיון והכרעה

13.  תקנה 371(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: " התקנות") קובעת כך:

"פקע הצו הזמני, יהיה בית המשפט הדן בתובענה רשאי, לאחר שנתן לצדדים הנוגעים בדבר הזדמנות להשמיע את טענותיהם, להורות על חילוט העירבון, כולו או מקצתו, בין לפני מתן פסק הדין ובין לאחריו, לטובת מי שאליו מופנה הצו, אם ראה כי נגרמו לו נזק או הוצאות עקב מתן הצו, וכי הבקשה לא היתה סבירה בנסיבות הענין; חילוט העירבון אינו מותנה בהוכחת גובה הנזק שנגרם."

14.  כך, התקנה קובעת שני תנאים מצטברים לחילוט הערבון:

                                  א.         שנגרם נזק למי שאליו הופנה הצו - בענייננו גורביץ. התקנה אמנם אינה מחייבת כי יוכח גובה הנזק, אולם עצם קיומו של נזק צריך להיות מוכח.